איך? איך מסכמים את המשחק המדהים הזה? משחק שהעביר אותנו כל כך הרבה טלטלות, שריכז בתוכו מתח של עונה שלמה ושפיצה את כולנו על ארבעה משחקים נטולי מתח עם מנה גדושה של קלאץ', מהלכים גדולים ומיני-היחנקויות. בסופו של דבר, אנחנו מקבלים גיים 7 וסדרה לפנתיאון, והמשחק השישי הוא זה שהמחיש יותר מכל שמדובר בהתנגשות טיטאנים, בין שתי קבוצות אדירות, בין הקבוצה הטובה בעולם לקבוצה הטובה ביותר בדור האחרון. לסדרה הזאת מגיע גיים 7.

המשחק עצמו היה ההפכפך ביותר בפלייאוף הנוכחי. בסוף הרבע השלישי כבר היינו מוכנים להכתיר את הספרס, האנרגיות היו של סן אנטוניו, טים דאנקן נתן שיעור מאלף באיך מופיעים למשחק הכתרה ולא נראה שמשהו יכול היה למנוע מהם להניף את גביע לארי אובריאן. ואז הגיע לברון ג'יימס, בלי סרט ראש, ב-10 דקות לא מהעולם הזה. שוב, זה לא הסטטיסטיקות של לברון ברבע הזה (קלע 16 נק' ומסר 3 אס'), זה ההשתלטות שלו על המשחק בכל פרמטר. מההגנה, עם השמירה ההרמטית על טוני פארקר והבלוק המטורף על דאנקן, ועד להתקפה, בה לפתע נדמה שהוא בכל מקום ומסוגל לקלוע מתי שמתחשק לו. לברון הוכיח ברבע הזה שלפעמים, עדיף רבע אחד של טירוף שלו על שלושה רבעים של יסודיות של טים דאנקן.

עדיף רבע אחד אדיר של לברון משלושה רבעים יסודיים של דאנקן

לטעמי, היה משהו סימבולי בכך שלברון איבד את סרט הראש שלו. הייתה תחושה כאילו הוא ויתר על המניירות, ויתר על כל המחשבות מה יגידו עליו, ווינר, לוזר, צ'וקר, ופשוט היה הוא, והוא פשוט נתן הכל. עד שתי דקות לסיום היה נראה שזה מספיק עבור ההיט. התוצאה הראתה 89-86, וכולנו כבר היינו מוכנים להלל את ההיט ולשבח את מייק מילר על הפרסומת הגרועה שעשה לחברת הנעליים שלו. ואז הגיע טוני פארקר. הצרפתי, שקלע שלשה אחת בכל הפיינלס עד כה, דפק שלשה א-לה-פול פירס על הראש של לברון והחזיר את המומנטום לספרס. במהלך הבא הוא הלך על מריו צ'אלמרס והספרס שוב נראו כמו האלופה שבדרך.

במהלך הבא לברון איבד כדור, וכולנו כבר היינו מוכנים עם הסכינים המושחזות לשחוט אותו על עוד היחנקות מפוארת, ולרדות באריק ספולסטרה בכך שהחזיר את דוויין ווייד למגרש למרות שברור שזה פגע בהרכב היעיל שעשה את הקאמבק. ואז מיאמי פתאום לוקחת שני ריבאונד התקפה, כן, מיאמי, קבוצת הריבאונד הגרועה בליגה, וריי אלן עושה את מה שהביאו אותו לפלורידה לעשות ושולח את המשחק להארכה.

היה הווינר הגדול לרגע אחד. טוני פארקר

בהארכה כבר הרגליים הזקנות של הספרס לא יכלו לעמוד בקצב, ולמרות כמה שריקות מפוקפקות, זה היה המשחק של מיאמי ב-5 הדקות האחרונות. הספרס קלעו ב-1 מ-12 בזריקות מעבר ל-10 פיט מהסל ברבע הרביעי ובהארכה. 10 מהזריקות הללו היו עם יד על הפנים. ביחד עם תצוגת הנפל של מאנו ג'ינובילי (שיא קריירה של 8 איבודים) והעובדה שגרג פופוביץ' התחפש לפרנק ווגל והוריד את טים דאנקן לספסל ברגעי ההכרעה, מיאמי הצליחה בשיניים לעשות קאמבק מופלא ולתת לכולנו את המשחק השביעי שאנחנו כל כך כמהים אליו.

קשה לקבוע מה הסיפור של המשחק הזה. ברור שלברון ג'יימס הוא האישו המרכזי, אבל דווקא היום אני חושב שנתקלנו בלברון בשיא אנושיותו, דווקא במשחק עליו הוא השתלט לחלוטין בדקות הראשונות של הרבע הרביעי, ראינו את לברון מאבד כדור, זורק איירבול ומטיח לבנים מהשלוש. זה לברון. הוא לא צ'וקר כמו קארל מלון, הוא גם לא ווינר כמו ג'ורדן או קובי, והוא בטח לא לוזר. הוא פשוט לברון, ומה שהוא לא עושה, תמיד מרתק אותנו, גם את הסוגדים וגם את השונאים.

לי, אישית, המשחק הזה של לברון עשה את זה יותר מהמשחק השישי מול בוסטון בשנה שעברה. במשחק ההוא הכל הלך לו חלק מההתחלה, הוא פשוט עלה על הכביש המהיר לניצחון והתחיל להאיץ. היום, במשך שלושה רבעים, לברון איבד את הווייז שלו לאותו כביש מהיר וראינו אותו מבולבל, לא אגרסיבי, אנמי אפילו. ולפתע, ברבע הרביעי, הוא מצא את דרכו לאותה אוטוסטרדה, נתן גז ועקף את כולם. הוא עדיין נתקל בכל מיני פקקים בדרך, אבל מצא את הדרך שלו. זה לברון ג'יימס. אפשר לאהוב אותו, אפשר לשנוא אותו, אבל כמו שמאיר אריאל אמר פעם, אי אפשר להוריד ממנו את העיניים.

תאהבו אותו, תשנאו אותו, זה לא משנה. הוא ההצגה הכי טובה בליגה

כריס בוש הוא גם סיפור גדול. החלק המושמץ ביותר בשלישייה של מיאמי השלים את הטרנספורמציה שלו לרול-פלייר במשחק הזה. זה התחיל בריבאונד הגדול בסיום שהוביל לשלשה של ריי אלן, ונמשך בשתי חסימות ענקיות על טוני פארקר ודני גרין בשני המהלכים האחרונים של הספרס. בוש הוא אמנם הרול-פלייר היקר בהיסטוריה, אבל הוא עדיין אחלה רול-פלייר, ומגיע לו לקבל תשבוחות אחרי ששחטנו אותו בסדרה מול הפייסרס.

ובצד השני, יש לנו את טים דאנקן. האיש והיסודות שקלע 30 נק' והוריד 14 ריב' בשלושה רבעים תמימים. הוא הוסיף לשורה הסטטיסטית שלו עוד 3 ריב' בלבד עד סיום המשחק ולמעט כמה מהלכים טובים בהגנה, לא הצליח לתרגם את הבנת המשחק והנסיון האדיר שלו לפעולות חיוביות על המגרש במאני-טיים. כך קרה שבשלושה רבעים קיבלנו את דאנקן המדהים, הפאוור פורוורד הטוב ביותר בהיסטוריה, ולמשך רבע אחרון והארכה אחת גילינו שכנראה דאנקן באמת בן 37.

זה מעלה סימני שאלה גדולים מאוד לגבי היכולת של הספרס להתמודד עם ההיט בגיים 7. להיט יש רגליים צעירות יותר, מומנטום אדיר ואת הסטטיסטיקה מאחוריהם (בשלושה מקרים של 3-2 לקבוצת החוץ, כאשר קבוצת הבית ניצחה את המשחק השישי, היא גם לקחה את האליפות) ולספרס יש רק יום מנוחה אחד. טוני פארקר נראה מותש בהארכה אחרי הטיפול האינטנסיבי שקיבל מלברון ג'יימס, מאנו ג'ינובילי נראה כמו מאנו ג'ינובילי של לפני חמישה ימים ודני גרין חזר למימדיו הטבעיים.

הלך לאיבוד ברבע האחרון ובהארכה. דאנקן מול כריס בוש

אבל זה מה שיפה בגיים 7, אין יותר מגבלת דקות. אין מחר. זה או הכל או כלום. זה או שג'ינובילי מביא את ה-A GAME שלו ביום חמישי או שהאליפות נשארת בפלורידה, זה או שווייד נותן משחק כמו גיים 4 או שמיאמי שוב תלויה בהתעלות של לברון, זה או שדאנקן משחק ארבעה רבעים מושלמים ולא שלושה או שמיאמי שוב תעקוף את הספרס בסיבוב. גיים 7 זה הזמן בו ההיסטוריה נכתבת, זה יהיה המשחק עליו ידברו אנשים שרק נולדו ויתחילו להתעניין ב-NBA עוד 10 או 20 שנה בערגה וגעגועים, כמו שאני מדבר על הסדרה של הפיסטונס מול הלייקרס ב-88, למרות שאפילו עוד לא הייתי בתכנון.

מה שיפה בגיים 7, זה שהוא צריך להתעלות על גיים 6. המשחק הזה עלה על כל הציפיות שלנו ויותר מכך. הוא היה כל מה שביקשנו, אחרי שהתמרמרנו על כך שהסדרה הזו לא מייצרת מתח, שהדרמה היא פיקציה שיצרנו מסביב כדי שיהיה לנו ממה להתרגש, קיבלנו את המשחק הגדול של העונה, ברגע הגדול של העונה. ועכשיו, מגיע רגע אפילו יותר גדול, שיקבע כל כך הרבה. האם מיאמי מקבלת את הגושפנקה של שושלת? האם הספרס סוגרים מעגל מדהים 14 שנה אחרי האליפות הראשונה? כל השאלות האלו יקבלו תשובה ביום חמישי, בערב אחד, במשחק אחד. מניאק מי לא קם.